ראורבפל 4-ב הרכזא הכרענ םינש רשע תאלמב
-
פתיח
"יתגדל ויתקדש שמיה רבא"
מימין היה חרמון לבן, מלמטה נשאר הישוב
מאחור הבית, בלב חשש ועצב
וקדימה רק שכול וכאב
"בעלמא די ברא"
בריות חדשות
ילדים של יום יום
של מריבות ואושר, של הצטיינות ורגשות
שהפכו בפתע למצבות על פני האומה
המצולקות
"וימליך מלכותיה"
גיבורים לרגע במלכות הנצח
שהיום הם של כולנו ומחר רק של אבא ואמא
וקמוץ החברים שלא ישכח לעולם
"ויצמח פורקניה"
כמה עצוב הוא העצב
ואין ממנו ישועה ואין פורקן
למי הוא שייך האבל הארור הזה
למה בכלל היינו צריכים אותו
הרי רק חיכינו לשלג של מחר
ופתאום באה החשכה של כל הימים הבאים
-
יש פרחים / הגבעטרון
-
01 שנים
01 שנים.
01 שנים זה הרבה זמן.
01 שנים זה הזמן שלוקח לילד
לגדול מינקות עד לשלהי כיתה ד'.
01 שנים זה הזמן שלוקח לזוג טרי
לראות את עצמו כזוג ותיק היודע הכול.
01 שנים זה הזמן שבו יסודות ראשונים בבית קטן
מתפתחים לשכונה תוססת, מלאת פעילות.
01 שנים זה הזמן שבו חלקת קבר בודדה
הופכת לחלק מנחלה צפופה של כואבים.
01 שנים זה הרבה זמן.
זה הרבה זמן של געגועים יומיומיים.
זה הרבה זמן של כאב שאינו מרפה.
זה הרבה זמן של מחנק בגרון ודמע.
01 שנים זה גם מעט זמן.
01 שנים זה מעט זמן בשביל לשכוח.
גם אם יעברו עוד ועוד שנים
ימשיכו אוהבייך, תמיר,
לזכור מי היית
ולחלום על מה שיכולת להיות.
-
מחמדי, תמיר
מחמדי, תמיר.
עשור, אתה יודע, עשר שנים. כל כך הרבה זמן וזה כאילו היה אתמול.
עשר שנים, כל כך הרבה זמן שלא חיבקתי אותך, לא ליטפתי את ראשך עם הקוצים אחרי התספורת,
לא נישקתי את עיני התכלת שלך. ואתה יודע, עשר שנים לא ישבנו יחד במטבח לפטפט ולדעת איך עוברים עליך הימים.
עשר שנים שאתה אינך יודע את הקורה לנו ואת שעובר עלינו.
אבל מה איתך, מה היה קורה איתך? ליבי נצבט, נשימתי נעתקת, רק מהניסיון לדמיין מה היה קורה איתך אילו לא קרה מה שקרה.
אני שומעת דפיקה בדלת ואתה נכנס. אשתך המדהימה ושני הנכדים שלי. כל כך יפים, כל כך חכמים, כל כך מיוחדים.
כאלה עם שני עיני תכלת, כאלה עם תלתלי זהב כמו לך.
אני רוצה לספר לעולם איזה משפחה נפלאה אתם, איך הצלחת בחיים, איך שיחקת אותה: עבודה מצוינת, בית יפה, משפחה לתפארת.
הכול כל כך ורוד. כל כך ציורי.
אבל בציור אני בקושי רואה את הדמויות, בקושי רואה את העצמים. הצבעיים מרוחים ומטושטשים ואני רוצה לראות בבהירות,
להצליח לגעת בצבעים, בצבעים החיים. אבל הם אינם. אצלי כל כך מטושטש שאני אפילו לא בטוחה שאתה כאן, קבור תחת רגלי.
הכול מטושטש,מיר מיר, מטושטשת לי המציאות ואני בסך הכול מבקשת לראות בבהירות.
שלח לי סימן, תעשה הכול אם אתה יכול.
אווילית שכמותי, הרי לא נתת לי סימן עד היום. אילו רק היה לי סימן אחד.
אני אוהבת אותך, מחבקת אותך ומתגעגעת אליך ולא יכולה אפילו לחלום.
אמא.
-
תמיר, תלמידי היקר
תמיר תלמידי היקר!
עשרה חורפים לנפילתך 7002.20.40
היית תלמיד עדין ורגיש. שבית את לבי בעוצמה שברוך שניחנת.
הסופר הראלד ליון, כתב בהקשר לעוצמה זו את הדברים הבאים:
"...שכחנו כי אנו בני אדם הננו, במידה מסוימת, כמו חיות קטנות ללא פרווה וללא שיניים חדות להגנה.
מה שמגן עלינו אינה האכזריות, אלא האנושיות: יכולתנו לאהוב אחרים ולקבל אהבה מאלה המציעים לנו אותה.
לא נוקשותו היא המחממת אותנו - אלא הרוך שלנו..."
כך גם אתה, תמיר יקר, שידרת עוצמה המצטנעת מתחת לאדרת עדינותך.
אני חושבת וכואבת שכל הרוך העצמתי הזה לא הונחל לילדיך. איזה בזבוז.
הכיצד הקדוש ברוך ניאות לתת יד לבזבוז כה משווע.
אלו שאלות שתיוותרנה תמיד פתוחות.
ואלי הקדוש ברוך הוא יודע שאתה ממשיך להתקיים. במימד אחר שאיננו מכירים,
ובעולם הזה: באור העונג המצטנע מבעד לענפי העצים- אשר מקרין כלפינו חמימות ורוך להם אנו כה זקוקים.
אתה ממשיך להתקיים באהבה שאתה מרעיף על כל אוהביך,
ואני יודעת אל הנכון, שאין אחד - או אחד מהם- שאינו חש ברטט הזה, שאינו חש בזהרורי האור שאתה עוטפנו באהבה...
בכל צמיחה שלנו, בכל תחום, אתה הוא המפיץ לנו את האור.
בכל דמעה שלנו- אתה הוא זה השולח יד נעלמה למחותה ולפרוש לנו חיוך רחב במקומה...
והחיוך שלנו כאן בעולם של מטה- מאדיר חיוך של מלאכים אצלך למעלה...
הייה חי, אוהב ואהוב בלבבותינו, ברוחנו ובמעשינו כל עוד נשמה באפנו - וגם אחר כך...
אוהבת,
מורתך שילה (שולמית) כהן
-
בום!!!
בום!!!
יום שלישי ערב ה- 4 בפברואר!
אין תמיר!!?
ערב סוער
מסוק בגובה לא שיגרתי -
שקט!!
הכל עומד דומם.
מסתובבים סהרורים בסערה.
מתבודדים...
חושבים על שבריר של שנייה...
על הבום...
על שהכל הופך להיות הווה...
על שהכל הופך להיות עבר...
למה?
...אבל?
...אבל הם הסתובבו בחוץ בשקט
הם היו רצינים פתאום.
עוד המשיכו לרדוף ולחפש!!
בשקט!!
ביתר זהירות יחד איתך?!
הם אמרו בפעם הקודמת זה היה עם תמיר
הסתכלתי עליכם...ראיתי אותם
וידעתי שהם הלכו.
תמיר! לא רוצים יותר בום!!
לא רוצים יותר לרדוף
רוצים לילה שקט סהר בשמים
תמיד תמיד תמשיך להיות איתנו
מבטיחים!!!
דודתך אתי
-
תמיר, עשור למותו
צפיה
לנעץ באפלה עינים משועות,
לפרש אל החלל ידי געגועים,
ולפלל לנס, ולייחל לאות --
לצלל בשכחה ופתע להתנער
ולקלל הדין, ולקבל הדין -- (כתבה רחל)
תמיר,
שק הגעגוע אינו חדל מלהתמלא.
השלכת ללמדני אהבה מהי?
ברוך וענווה
בעוצמה ובשקט שלך
במילים ובמגע
לימדת אותי על טיבם של יחסים
ועל זוגיות
ועל נתינה וקבלה
ועל רגש
ועלי
ועל ביחד.
אני זוכרת את החיבוק הגדול והעוטף שלך,
מצמצם אותי ונותן לי הרגשה כל כך גדולה של בטחון,
של אהבה ושל ידיעה שאתה ואני עוד נצעד ונבנה בית יחד.
ואני נותרתי, בלעדיך, ללא שביל וללא דרך.
רק עם שק געגוע שאינו חדל מלהתמלא.
תמיר, ארצה לסיים בשיר עבורך, באהבה ממני:
התשמע קולי, רחוקי שלי,
התשמע קולי, באשר הנך-
קול קורא בעז, קול בוכה בדמי
ומעל לזמן מצוה ברכה?
תבל זו רבה ודרכים בה רב.
נפגשות לדק, נפרדות לעד.
מבקש אדם, אך כושלות רגליו,
לא יוכל למצוא את אשר אבד.
אחרון ימי כבר קרוב אולי,
כבר קרוב היום של דמעות פרידה,
אחכה לך עד יכבו חיי,
כחכות רחל לדודה. ("זמר נוגה" - רחל)
-
תמיר, הלכת ישר, הלכת לבד - יהודית
לתמיר !
הלכת ישר, הלכת לבד. הלכת תמים אחד מבין 37 צעירים.
דע שכולנו אתך למרות שחלפו להן השנים.
ושוב אנו כאן, כמו בכל שנה אנו מבטיחים לזכור ולספר עליך - תמיר.
ביום זה אבקש לחלוק ולהזכיר כמה מן הזכרונות הפרטיים שלי איתך :
נער זקוף קומה יפה ותמים, סוג של נער שרבים אומרים שלא קיים יותר במציאות של היום.
אתה תמיר עולה בזכרוני כמו באותו סתם יום של חול בו באת לקחת את דביר מהגן ברחוב החרמון.
תלמיד תיכון בחולצת בית ספר מסודרת ואישונים בצבע תכלת מלווה בכדור ומוכן לשחק.
בשקט האופייני לך אמרת "יהודית, אני אחיו של דביר" - כאילו שלא רואים. "אמא ביקשה שאקח את אחי".
דביר ששמע אותך קרא: "תמיר, באת לקחת אותי לשחק כדורסל ?"
שנה אחרי, ואולי קצת יותר, בטכני למדת ולגן מעטת להגיע,
אך שהגעת את אורי לקחת, לפעמים איתו התווכחת כי אורי רצה את אמא וברוגע שלך מול העקשנות של אורי אחיך שכנעת מדוע אתה באת.
ידענו שלאורי ודביר אח בוגר ותומך,
שתמיד עליו סיפרו לכל חבר.
זוכרת אני כשהיית מהטירונים ומהשפחה נסעה לבקר אותך בניצנים, את הדרך שלנו עשו ברכב שלנו.
בחופשה הראשונה אמא אילצה אותך להגיד תודה.
באת לגן עיניים מבויישות ובמבוכה רבה אמרת:
"יהודית תודה רבה, תמסרי גם למיכאל בזכותכם היו לי אורחים בשבת"
דע שכולנו פה איתך איש איש והקשר המיוחד והאישי שהיה לך איתו,
כל אחד מלווה אותך במחשבותיו ושומר לך מקום מיוחד בליבו.
משפחת לץ מיכאל, יערה, אדוה, אור ואני מחבקים ואוהבים את המשפחה ושותפים עמם בעצב ובשמחה.
אמך - שרונה ואני חברות לתמיד
בימים קשים וימים טובים
ואתה עמנו לעולמים.
-
חלפו להם עשור שנים
חלפו להם עשור שנים
ועדיין ממשיכים כולם ואמרים שהזמן יעשה את שלו,
אבל אף אחד לא סיפר שאין דרך לאבד את האובדן,
וככל הנראה הוא יהיה חלק ממכם ביומכם האחרון
כפי שהיה מהיום הראשון.
אמרו לכם שהפצעים יגלידו, ויישארו רק צלקות שיעידו על האובדן,
אבל לא סיפרו לכם שאין שום תרופה ללב הכואב,
ושלא משנה כמה זמן עבר או מה קרה בינתיים.
בכל פעם שהזיכרון מתעורר- הוא מביא איתו.
כאב עוצמתי, בלתי נסבל, כאילו זה קרה רק הרגע.
אמרו לכם שתצטרכו לחיות עם הריק, בלי החלק שאבד,
אבל לא סיפרו שמה שאיננו הוא לא חלל או ריק, אלא יש בו כל הרבה אין, שלעיתים נדמה שאין כלום מלבד האין.
אמרו לכם שאי אפשר להיתלות בעבר וצריך להסתכל קדימה,
אבל לא סיפרו לכם שהאובדן לא רק לוקח את העבר, אלא גם מקשה על העתיד.
לא סיפרו לכם שהוא מלמד שכל מה שיש לכם זה ההווה וגם זה שנוי במחלוקת.
אמרו לכם שיש לכם משפחה וחברים ותוכלו להישען עליהם כדי להתגבר על האובדן,
אבל לא סיפרו לכם כמה קשה להיות אתם יחד ללא האחד שאבד.
אמרו לכם שלחיים יש כוח משלהם, ואתם הנשארים לא מתים עם המתים
אבל לא סיפרו לכם שלחיות צריך להחליט.
ושכל יום או חודש או שנה צריך להחליט מחדש איך לחיות בלעדיו,
לא סיפרו לכם שלהחליט לחיות כואב כמעט כמו למות.
שרונה! ולמרות הכל אני גאה בך תמשיכי הלאה תהיי חזקה מקסימה חביבה ואמא מסורה אוהבת וחמה
ותמיד תרווי נחת מילדייך המלאכים ומנכדך המלאך שלא מפסיקים למלא את ליבך באושר ובשמחה.
-
מקום לדאגה / מתי כספי